<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף יא:</h2>
כתב החכם מי שהוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל אין מפקידין אצלו בלא חותם. ואם הם דברים שיש לחוש לחליפי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי להו, דגרסינן בע"א בפ' אין מעמידין אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת חמ"פג מותר בחותם אחד חלתית מוריס פת גבינה מותרים בחותם אחד ע"כ. ודבריו תמהים במה שאמר בתחלת דבריו למי שהוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל אין מפקידין אצלו בלא חותם, מאי קאמר אם הוא חשוד לדבר זה פשיטא ולא בעינן טעמא דחשיד למה שאין הרבים רגילין להקל, ואם אינו חשוד לדבר זה כי חשוד לשאר דברים שאין הרבים רגילין להקל בהם מאי הוי, והלא מומר לדבר אחד אינו מומר לשאר דברים, וכן מה שכתב בחב"ית וחמ"פג אינו כשיטת הירושלמי (פ"ב, ה"ג) ולפי שיטת הירושלמי כל שאיסורו בגופו כגון חשש חליפין וליהוי נמי איסורא דאוריתא בעינן שתי חותמות. וכל שאיסורו מחמת חשש תערובת אי נמי איסורא דרבנן סגי בחותם אחד לבד מיין דהחמירו בו ואליבא דרבנן דבעו בה שני חותמות ודלא כרבי אליעזר דלדידיה בחותם אחד סגיא והלכתא כרבי אליעזר, ורב דאמרה אליבא דרבנן נקטה אבל איהו כר' אליעזר סבירא ליה, וחלב דחמ"פג הא מתרצינן ליה בגמרא דמפקינן חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימנין. והלכתא בעינן שני חותמות ביין חותם בתוך חותם כגון מטהר יינו של נכרי ברשותו דבהא כולי עלמא מודו דבעינן שני חותמות חותם בתוך חותם כדאיתא בהדיא בפרק רבי ישמעאל (ס"א, א') וכל היכא דמשכחת בשום דוכתא דבעינן ביין שני חותמות, ומאי דפרישנא נמי בפרק אין מעמידין היכי דמי חותם בתוך חותם, כלהו אליבא דהלכתא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו.
<h2>דף יט:</h2>
עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דקיימא לן דאם לקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור, דהוה ליה קבוע דחשבינן מחצה על מחצה. ובנמצא הלך אחר הרוב דהולכין על שעה זו שנולד הספק והוה ליה פירש ואזלינן בתר רובא, ולפי מה שכתב בענינים אלו הוא הדין אם היו בעיר זה עשר חנויות מוחזקות לנו כלן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע איזו היא ואחר כן נתברר לנו שא' מהחנויות אלו בשר נבלה, הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובא ע"כ. ואגב חורפא אמרה וליתה וכדמעיינת בה שפיר משכחת להו דלא דמיין כלל, דאלו בנמצא דאזלינן בתר רובא הספק שנולד לנו על שעה זו על חתכה זו עם היות החנויות ברורים שאין בהם ספק והספק שעליה היא על שעה זו ולא על שעת פרישתה מן החנויות, אבל בשר שניקח מן החנויות בעודן כלן בחזקת היתר, כשנתברר שאחת מן החנויות אסורה אין תורת הספק הזה על שעה זו שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שאחת מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיא פירשה בידי הלוקח מהן, א"כ ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא
הוא שתחלה היה נעלם ממני שהייתי סבור שכולן מותרות וכשנתברר שאחד אסור איגלי מילתא למפרע שבשעת
מקח חתיכה זו, כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה
וזה ברור. עוד כתב דחתיכה חשובה של בשר חי אוסרת תערובתה אפי' באלף כדין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ע"כ. ואינו נכון שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אלא בשהיא ראויה עכשיו להתכבד בה כגון שנתבשלה, אבל כשהיא חיה לא.
<h2>דף לה.</h2>
עוד כתב דמי שחשוד לאכול גבינה של נכרים מותר לו לאדם לתת לו גבינה כשרה לבשל לו, דאינו חשוד להחליף. אבל אמר לו בשל לי גבינה אינו ראוי לסמוך עליו ואף על פי שמעיד לו עליה שהיא כשרה כיון שהוא חשוד ע"כ. והיה לו לכתוב דהני מילי במילתא דשיכי בה אבל במילתא דלא שיכי בה כגון שבא להעיד על גבינת אחרים נאמן, דליתה לההיא דרבי מאיר דאמר התם בבכורות (ל"ה, א') החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, והיה לו לכתוב למחבר הזה במקום זה משנה אחרת של מסכת דמאי סמוכה לזו, שאמרו שם (פ"ד, מ"ו) הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אחד אני, אינו נאמן, איש פלוני נאמן הרי זה נאמן, ואמרינן עלה בברייתא (פ"ה, ה"ח) דדוקא שלא בפניו ומקשינן בירושלמי (פ"ד, ה"ה) ועד אחד נאמן, בתמיה כלומר כיון שעל גופו הוא בא להעיד אם כשר אם לאו היאך עד אחד נאמן, והשיבו קל הוא שהקלו חכמים באכסנאי. ובתוספתא אמרינן עלה (שם) דדוקא בשאין מכיר אדם שם ובשלא שהה שם ל' יום ואפילו הכי דוקא בתרומה ומעשר אבל בשביעית וטהרות אינו נאמן.
<h2>דף לו.</h2>
עוד כתב החשוד לאכול גבינה של נכרים אעפ"י שאמר לו אדם קנה לי גבינה ממי שנזהר מגבינת הנכרים והלך והביא ואמר לו מן המומחה הבאתי לך אינו נאמן, אבל אמר לו מפלוני המומחה הבאתי לך נאמן כיון דסיים ליה דמירתת דילמא אזיל ושאיל ליה ויהא נתפס על דבורו, דתנן בפרק רביעי של מסכת דמאי האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן מאיש פלו' נאמן ע"כ. ונראה דלא עיין בה שאין דברים אלו אלא דוקא בשהתרה בו קנה לי מאיש פלוני, אבל הוא שאמר לו מעצמו מאיש פלוני קניתי לך כיון דמנפשיה קאמר אפשר דמצי לאישתמוטי ולא מהימן.
